במסגרת הליך בוררות שנוהל בפניי לאחרונה, התבררו מחלוקות בין מזמין עבודה פרטי, תובע, לקבלן, נתבע, בנוגע לעבודות להקמת בית הנתבע שפסקו בעקבות המחלוקות. הצדדים הסכימו מראש כי טענותיהם יוצגו באמצעות הנציגים המקצועיים בלבד; המפקח מטעם המזמין והקבלן, ולא יהיו מיוצגים ע"י עורכי דין. התקיים דיון מקדמי במסגרתו הוסכם שהצדדים יגישו את טיעוניהם בכתב. תתקיים ישיבה שתדון בטיעונים, ולאחריה אקיים סיור במקום המבנה ולאחר מכן תינתן הכרעת הבורר. יצויין כי ההכרעה אמורה להיות כספית בלבד ובעקבותיה יפרדו הצדדים וכל צד ילך לדרכו.
הצדדים הציגו את טיעוניהם במהלך ישיבה שארכה מספר שעות. ברוח המנגנון שעוצב, ניתן להבין שמדובר בדיון שונה מאד מדיון טיפוסי בבית המשפט. התקיים דיון מקצועי אינטראקטיבי, להבדיל מחקירה במסגרת דיוני הוכחות, שנוהל ע"י הבורר.
בסיום דיון ארוך ואינטנסיבי נשלפו יומנים ותואם מועד לסיור באתר. נציגי הצדדים כבר קמו לצאת ואז הבזיקה בראשי תיאוריית ה"נדנוד" וביקשתי מהנוכחים לחזור ולשבת. הסברתי שלדעתי הדיון נתן בידי כל אחד מהצדדים כלים לחזור ולהעריך את מערך הסיכויים והסיכונים שלו ושאלתי האם לא ירצו לנסות בהתאם להגיע לפתרון מוסכם. סברתי שתחילה אתבקש, לכל היותר, להשאיר את הנוכחים לבד בחדר הישיבות. אלא שאז התחולל תהליך מהיר ומפתיע הרבה יותר ממה שחזיתי. התובע הציג בו במקום הצעה כספית, הקבלן הנתבע הציג, תוך שניות הצעה נגדית. המעניין הוא ששתי ההצעות לא היו רחוקות זו מזו אך רחוקות מעמדות הפתיחה של הצדדים כולל מהצעות פשרה שהגישו במסגרת הליך משא ומתן שניהלו ביניהם לפני שפנו לבוררות. תוך דקות ספורות סגרו הצדדים את הפער.
אלא שההפתעה נמשכה. בפרץ רגשות ספונטני התחבקו התובע והנתבע זה עם זה תוך פריקת פרץ רגשות. הסתבר שמדובר בהיכרות רבת שנים בין הצדדים וגורמים קרובים משותפים, והסכסוך העיב על המשך היחסים ביניהם. פתרונו בהסכמה הסיר עננה מעל יחסים אלה.
במקרים רבים לא צריך ללחוץ על הצדדים להגיע לפתרון מוסכם. נדרשת לא יותר מאשר "מכה קלה בכנף" מצד בורר כדי להתניע מהלך המוביל לפתרון מוסכם.